בכל פעם לומדים משהו חדש. דיברתי לא מזמן עם סבי וסבתי, דוד ורינה (לבתי בן עמי [במקור: בן-חמו] וכהן בהתאמה), יוצאי אלג'יריה (בשמחה ובגאון) על החיים שם.
הם עלו ארצה מיישוב בצפון-מערב אלג'יריה בשם "Makhtenpre" סמוך לגבול ממרוקו, עניין של כמה שעות הליכה עד לעיר המרוקאית הקרובה ביותר.
לימים יוצעו לסבי (שהיה פעיל ציוני ולצד סבתי, אחד מעשרת היהודים הראשונים שנשלחו ליישב את אשדוד) לימודים בגרמניה בכדיי שיוכל לעמוד בראש מפעל שתוכנן להיפתח פה אז ולאחר מכן התמודדות על משרת ראש העיר אשדוד (היה דמות מוכרת ומכובדת בעיר) ברשימה שתרוץ אל מול המועמד של מפא"י, הוא יסרב לשתי ההצעות מתוך רצון להישאר אדם פרטי וגם כי לא אהב חנופה זולה וברברת (שנלווית לשני העיסוקים).
תמיד עניין אותי איך הגיבו שכניהם לנוכח המצב המשתנה במהירות של היהודים בגולה הצפון-אפריקאית, עם העליות המוקדמות טרם הציונות ארצה (למשל לטבריה ולצפת במאה ה-17 - שהייתה בעיקרה דתית ולא רק מתוך צורך למפלט מדיני למרות שתמיד היו בעיות של בטחון אישי בלהיות מיעוט אתני/דתי בכל תפוצה בגולה), עם התעוררות הציונות באירופה ובמלחמת העולם השנייה.
סבא שלי, שנולד במה שלימים יהיה חלק ממרוקו ושבנעוריו הסתובב בקהילות היהודיות הגדולות באלג'יריה (יצר הרפתקני), סיפר לי שכשהתכונן לעלייה ארצה עם סבתי ב-1951 נתקל בחבר/שכן מוסלמי שדיבר איתו על מלחמת העצמאות ועל ההבדלים בתפישה של היהודים והמוסלמים את המציאות וההיסטוריה. מה שממש שימח אותי הוא לשמוע סופסוף אדם אחר שלא קורא לתושבי צפון אפריקה "ערבים" אלא בשמם המקורי: "ברברים". תודה לאל שזהו אבי, אני כבר מאבד את התקווה לגבי שאר האנושות שבורותם משוועת לשמיים.
השיחה בינם הייתה כדלקמן:
שכן (שמו היה "אחמד" או "מוחמד", עם כמה שזה נשמע סטריאוטיפי, לא על זה התמקדתי בעת ההקשבה): "דוד, שמעתי שאתם נוסעים לישראל? זה נכון?"
סבי: "כן, אנחנו חוזרים לישראל."
שכן: "מה הכוונה "חוזרים"? נולדתם פה, חייתם פה, כל הזמן הייתם חלק מהארץ הזאת... מה לכם ולשם?"
סבי: "כן, נולדנו פה וחיינו פה, אבל במקור אנחנו לא מפה."
שכן: "מה? תסביר לי נא.."
סבי: "היהודים לא הגיעו מאלג'יריה ולא ממרוקו ולא מתוניסיה, הם במקור מישראל, אחרי שנהרס בית המקדש השני (ופרובינקיית יהודה) התפזרנו ברחבי העולם."
שכן: "כן, אבל זה היה לפני הרבה זמן, מה לך ולשם? אין לך כבר משפחה שם, מה קושר אותך לשם חוץ מהסיפורים בתורה (לפי החיקוי של הטון שלו חסרה רק המילה: "שלכם", כאילו שזה לא מתואר גם בקוראן שהוא מאמין בו)? אתה גר פה, בטוח פה, עובד ואב לילד. מה, תיקח את עצמך ואת המשפחה לשם? אתה לא יודע שיש שם מלחמה?"
סבי: "כן, אני עוקב אחרי המצב בשידורי הרדיו, אבל אני לא יכול להישאר פה, הגיע הזמן שהיהודים יחזרו הביתה, ראית את מה שקרה באירופה וכמעט גם פה, אני לא רוצה להיות במצב הזה."
שכן: "אבל שם היהודים מוקפים בערבים שעוינים אתכם, איך תוכלו להם אם יחליטו לתקוף מכל הכיוונים כמו ב-1948 או יותר גרוע?"
סבי: "כשנגיע לגשר הזה נחצה אותו. הסתדרנו גם אז, נסתדר גם בעתיד. אני לא יכול להישאר פה עוד, הגלות של היהודים תמה. אני מתפלל 3 פעמים ביום בבית הכנסת, בכל תפילה אנחנו מבקשים בעברית מה' שיחזיר אותנו בחזרה לישראל ולירושלים, עכשיו הגיעה העת לכך."
שכן: "טוב, אני רואה שאתה נסער קצת, אני רק רוצה שתחשוב על זה ולא תעשה טעות. למרות ההבדלים בינינו (כנראה הכוונה לדתות ולא רק להשקפה הפוליטית), אנחנו עדיין חברים."
סבי: "תודה רבה, אל תדאג, נהיה בסדר. כל טוב לך."
ומשם עברו סבי, סבתי ודודי להתגורר עם משפחתם במחנה עולים במרסיי שבצרפת למשך כחצי שנה בטרם הגיעו ארצה.
הם עלו ארצה מיישוב בצפון-מערב אלג'יריה בשם "Makhtenpre" סמוך לגבול ממרוקו, עניין של כמה שעות הליכה עד לעיר המרוקאית הקרובה ביותר.
לימים יוצעו לסבי (שהיה פעיל ציוני ולצד סבתי, אחד מעשרת היהודים הראשונים שנשלחו ליישב את אשדוד) לימודים בגרמניה בכדיי שיוכל לעמוד בראש מפעל שתוכנן להיפתח פה אז ולאחר מכן התמודדות על משרת ראש העיר אשדוד (היה דמות מוכרת ומכובדת בעיר) ברשימה שתרוץ אל מול המועמד של מפא"י, הוא יסרב לשתי ההצעות מתוך רצון להישאר אדם פרטי וגם כי לא אהב חנופה זולה וברברת (שנלווית לשני העיסוקים).
תמיד עניין אותי איך הגיבו שכניהם לנוכח המצב המשתנה במהירות של היהודים בגולה הצפון-אפריקאית, עם העליות המוקדמות טרם הציונות ארצה (למשל לטבריה ולצפת במאה ה-17 - שהייתה בעיקרה דתית ולא רק מתוך צורך למפלט מדיני למרות שתמיד היו בעיות של בטחון אישי בלהיות מיעוט אתני/דתי בכל תפוצה בגולה), עם התעוררות הציונות באירופה ובמלחמת העולם השנייה.
סבא שלי, שנולד במה שלימים יהיה חלק ממרוקו ושבנעוריו הסתובב בקהילות היהודיות הגדולות באלג'יריה (יצר הרפתקני), סיפר לי שכשהתכונן לעלייה ארצה עם סבתי ב-1951 נתקל בחבר/שכן מוסלמי שדיבר איתו על מלחמת העצמאות ועל ההבדלים בתפישה של היהודים והמוסלמים את המציאות וההיסטוריה. מה שממש שימח אותי הוא לשמוע סופסוף אדם אחר שלא קורא לתושבי צפון אפריקה "ערבים" אלא בשמם המקורי: "ברברים". תודה לאל שזהו אבי, אני כבר מאבד את התקווה לגבי שאר האנושות שבורותם משוועת לשמיים.
השיחה בינם הייתה כדלקמן:
שכן (שמו היה "אחמד" או "מוחמד", עם כמה שזה נשמע סטריאוטיפי, לא על זה התמקדתי בעת ההקשבה): "דוד, שמעתי שאתם נוסעים לישראל? זה נכון?"
סבי: "כן, אנחנו חוזרים לישראל."
שכן: "מה הכוונה "חוזרים"? נולדתם פה, חייתם פה, כל הזמן הייתם חלק מהארץ הזאת... מה לכם ולשם?"
סבי: "כן, נולדנו פה וחיינו פה, אבל במקור אנחנו לא מפה."
שכן: "מה? תסביר לי נא.."
סבי: "היהודים לא הגיעו מאלג'יריה ולא ממרוקו ולא מתוניסיה, הם במקור מישראל, אחרי שנהרס בית המקדש השני (ופרובינקיית יהודה) התפזרנו ברחבי העולם."
שכן: "כן, אבל זה היה לפני הרבה זמן, מה לך ולשם? אין לך כבר משפחה שם, מה קושר אותך לשם חוץ מהסיפורים בתורה (לפי החיקוי של הטון שלו חסרה רק המילה: "שלכם", כאילו שזה לא מתואר גם בקוראן שהוא מאמין בו)? אתה גר פה, בטוח פה, עובד ואב לילד. מה, תיקח את עצמך ואת המשפחה לשם? אתה לא יודע שיש שם מלחמה?"
סבי: "כן, אני עוקב אחרי המצב בשידורי הרדיו, אבל אני לא יכול להישאר פה, הגיע הזמן שהיהודים יחזרו הביתה, ראית את מה שקרה באירופה וכמעט גם פה, אני לא רוצה להיות במצב הזה."
שכן: "אבל שם היהודים מוקפים בערבים שעוינים אתכם, איך תוכלו להם אם יחליטו לתקוף מכל הכיוונים כמו ב-1948 או יותר גרוע?"
סבי: "כשנגיע לגשר הזה נחצה אותו. הסתדרנו גם אז, נסתדר גם בעתיד. אני לא יכול להישאר פה עוד, הגלות של היהודים תמה. אני מתפלל 3 פעמים ביום בבית הכנסת, בכל תפילה אנחנו מבקשים בעברית מה' שיחזיר אותנו בחזרה לישראל ולירושלים, עכשיו הגיעה העת לכך."
שכן: "טוב, אני רואה שאתה נסער קצת, אני רק רוצה שתחשוב על זה ולא תעשה טעות. למרות ההבדלים בינינו (כנראה הכוונה לדתות ולא רק להשקפה הפוליטית), אנחנו עדיין חברים."
סבי: "תודה רבה, אל תדאג, נהיה בסדר. כל טוב לך."
ומשם עברו סבי, סבתי ודודי להתגורר עם משפחתם במחנה עולים במרסיי שבצרפת למשך כחצי שנה בטרם הגיעו ארצה.
